English

ציוני דרך

הקמת תשתיות המים שלובה בציוני דרכה של מדינת ישראל. "מקורות" נוסדה טרם קום המדינה במטרה לבצע את כל הפעולות הנדרשות להשגת מים ולאספקתם ליישוב היהודי בארץ ישראל. מאז ועד היום, הקימה "מקורות" מפעלי מים רבים מאוד ומימשה הלכה למעשה את החזון הציוני בדבר ההתיישבות היהודית בארץ ופיתוח החקלאות בה, כנאמר במקורותינו: "אפתח על-שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות אשים מדבר לאגם-מים וארץ ציה למוצאי מים"(ישעיהו פרק מ"א, פסוק יח'). מפעלי המים המוזכרים להלן מייצגים רק חלק מפסיפס העשייה הנרחבת של "מקורות" למען בניין הארץ, פיתוחה ושגשוגה.

 

1935 - קידוחי מים בעמק זבולון

במסגרת תכנון מפעל השקיה מרכזי לעמק יזרעאל המערבי, נערכו קידוחי מים בכפר חסידים, הסמוך לעמק זבולון, ביוזמתו של לוי שקולניק (אשכול) ובעזרתו של המהנדס שמחה בלאס.

 

1937 - הקמתה של חברת המים "מקורות"

ב-31.1.1937 פורסם "תזכיר ההתאגדות של חברה מוגבלת במניות" (כלומר בע"מ). על-פי התזכיר הוגדר תפקידה של חברת המים שעמדה לקום: "להוציא לפועל ולעשות את כל הדברים הנחוצים, או המתאימים, להשגת מים, אגירתם, מכירתם, מסירתם, הפצתם והמצאתם". על התזכיר חתמו נציגי הסוכנות היהודית, קק"ל, חברת "ניר" ההסתדרותית והמרכז החקלאי – ויישובים חקלאיים בעמק יזרעאל המערבי.

ב-15.2.1937 נרשמה החברה כחוק במשרדי ממשלת המנדט בשם "מקורות". ההון שעמד לרשות החברה בתחילת דרכה נאמד ב-85 אלף לא"י (לירה ארצישראלית) והיא העסיקה שישה עובדים.

 

1938 - חנוכת "מפעל הקישון"

מפעל הקישון נחשב למפעל המים הראשון של "מקורות". לאחר קבלת אישור מהממשלה המנדטורית, ביצעה "מקורות" תוך זמן קצר ביותר קידוחים רבים בגבעת חירבאג' שליד כפר חסידים ובעמק זבולון, באזור שבין הקיבוצים אושה ויגור. בחלקם הגדול של הקידוחים נמצאו כמויות מים גדולות באיכות טובה מאוד לשתייה ולהשקיה. במקביל, בנתה "מקורות" מספר בתי משאבות ליד הבארות וכן תחנת שאיבה מרכזית ליד קיבוץ שער העמקים, והניחה קו באורך של 17 ק"מ, שהוביל מים ליישובי עמק יזרעאל המערבי. ספיקתו של המפעל נאמדה ב-4 מיליון מ"ק מים בשנה. לנוכח גידול האוכלוסין והמחסור במזון באותה תקופה אִפשר המפעל את הרחבת שטחי השלחין בעמק.

בנוסף לקידוחים בשולי העמק ולהנחת צינורות מים שהוליכו מים מהגליל המערבי, תוכנן גם לאצור בהמשך את מי השיטפונות באגן נחל קישון באמצעות בניית אגם אגירה – אגם כפר ברוך. במרוצת השנים הפך אגם כפר ברוך לאגם התפעול העיקרי להשקיית שדות העמק. מקורותיו העיקריים הם הקולחין המטוהרים המגיעים ממכוני הטיהור של חיפה והקריות.

 

1939 - אספקת מים לעיר חיפה

תנופת ההתפתחות של "מקורות" כללה הנחת קו מים לקיבוצים רמת דוד וגבת, אספקת מים לרמת ישי, חיבור הקיבוצים אושה וכפר המכבי לצנרת המרכזית וסיום הנחת קו מים מכפר חסידים להדר הכרמל. בשנה זו כבר סיפקה "מקורות" מים ל-70% מתושבי חיפה.

 

1939 - תכנית "הפנטזיה"

ד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, שלימים כונה "אבי ההתיישבות היהודית", ביקש משמחה בלאס להכין לו תכנית "פנטזיה" להשקיית הנגב. כעבור מספר חודשים הגיש בלאס לרופין את התכנית, שכללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון לנגב והבאת מים מצפון המדינה לנגב. התכנית החלה לרקום עור וגידים טרם קום המדינה, ועם חנוכת "המוביל הארצי" היא התגשמה; מים הגיעו מהכנרת למרחבי הנגב!

 

1943 - גילוי מים בקידוחים שנערכו באזור ניר עם - גברעם

כמות המים שנמצאה בקידוחים באזור ניר עם אפשרה להקים את מפעל המים הראשון בנגב. המפעל כלל תחנת שאיבה ובריכה בנפח של 1,000 מ"ק, ומילא תפקיד חשוב במאבק על קביעת גבולות הנגב המערבי. מכאן יצאו צינורות אל 11 הנקודות שעלו על הקרקע בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז-1946.

 

1943 - תכניות לפיתוח מקורות המים בארץ ישראל

על בסיס תזכיר שכתב בנושא "יישוב מדבריות ארץ ישראל על-ידי משיכת מים מהנחלים" ביקש שמחה בלאס מחברת "מקורות" בשנת 1941 אישור לעיבוד תכנית מפורטת למפעל המים הארצי. באפריל 1943 הוא הציג את התכנית לראשונה בפני ראשי "מקורות" לוי אשכול ופנחס ספיר, חבר הנהלת הסוכנות היהודית והגזבר אליעזר קפלן. חודש לאחר מכן סיים בלאס את ספרו: "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי", ובו תכנית מפורטת בנושא פיתוח כל מקורות המים בארץ ישראל.

 

1944 - (מאי) "אוצרות המים בארץ ישראל - סיכויי השקאה ופיתוח הידרואלקטרי"

השלמת תכנית האב הראשונה למשק המים של ארץ ישראל לטובת הארץ והנגב וקליטת ניצולי מלחמת העולם השנייה. תכנית זו היא הבסיס הראשון למפעל המים הארצי שהוקם לאחר קום המדינה ומתמקדת בהובלת עודפי מים מהצפון לשטחי הקרקע בדרום ובנגב.

 

1944 - אספקת מים ליישובי עמק בית שאן

יישובי עמק בית שאן, שמימיהם סופקו בראשית דרכם ממקורות מקומיים, חתמו עם "מקורות" על הסכם אספקת מים על-ידי החברה. עם חתימת ההסכם החלה "מקורות" בפיתוח נרחב של מקורות המים באזור ובהעברת כמויות מים גדולות ליישובים החקלאיים בעמק.

 

1947 - הנחת הקו הראשון לנגב להובלת מי קידוחים בנגב הצפוני

קו מים מאזור ניר עם עד לרביבים ולגבולות, באורך כולל של 200 ק"מ, לצורך אספקת מים ליישובי הנגב, ביניהם יישובי חומה ומגדל, שלושת המצפים וי"א הנקודות שזה אך עלו. הצינור זכה לכינוי "צינור השמפניה", עקב העלות הגבוהה של הצינור בעל דופן הברזל העבה. הצינור בקוטר "6 יובא מאנגליה ושימש במקור לכיבוי שריפות בתקופת מלחמת העולם השנייה.

 

1948 - "קו השילוח לירושלים"

"הקו הראשון לירושלים" הוקם בשנת 1936 על-ידי ממשלת המנדט הבריטי והזרים מראש העין לירושלים כ-4 מיליון מ"ק בשנה דרך צינור בקוטר "18. הקו סבל מחבלות חוזרות ונשנות מצד הערבים. הקו פעל בתחילת מלחמת העצמאות, אך באביב 1948, עם השתלטות הערבים על תחנת המוצא בראש העין ועל תחנת השאיבה בלטרון, ולאחר פירוק קטע מהצינור באזור לטרון, חדלו המים לזרום לעיר.

לוי אשכול, מנהל "מקורות" הראשון ועוזר שר הביטחון באותם הימים, הטיל על צוותי החברה "משימה לאומית" רבת משמעות: הנחת קו מים לבירה הנצורה. במבצע נועז ורב-תושייה, הצליחה "מקורות" במהלך תקופת מלחמת העצמאות להניח צינורות, להקים בתי שאיבה ובריכה ולהניח קו בקוטר "10-"12 לאורך תוואי "דרך בורמה", היא "קו השילוח".

הקו נקרא על שם מפעל המים העתיק שהציל את ירושלים בימי המלך חזקיהו, בתקופת הבית הראשון. "מקורות" שאבה מים מבארות באזור רחובות והזרימה אותם לחולדה ומשם ב"קו השילוח" אל שער הגיא ואל ירושלים, שזה עתה יצאה מן המצור. בתום המלחמה הוכרזה העיר ירושלים כבירת מדינת ישראל. "קו השילוח", שהיה פתרון זמני, כבר לא הספיק לצורכי העיר המתפתחת ופורק לאחר הנחת "הקו השני לירושלים".

 

1948 - הקמת חברת הבת צמ"כ

"מקורות מים – חברה לעבודות פיתוח בע"מ", לימים "צמ"כ", החלה את פעילותה כגוף לביצוע עבודות עפר ולהנחת קווי מים עבור "מקורות". בשנת 1949 הגיע הציוד המכאני הראשון לארץ. בשנת 1956, עם פיתוח מפעלי המים, קיבלה "מקורות מים" מעמד של חברה, ושנתיים מאוחר יותר צורפה אליה מחלקת הקידוחים של "מקורות". בין תחומי פעילותה המגוונים: ביצוע חפירות, הנחת קווים, בנייה ושיקום של בריכות, ביצוע קידוחים, הקמת אתרי החדרה למי קולחין ועוד. במסגרת השינוי המבני שיושם ב"מקורות" החל משנת 2005, מוזגה החברה עם חברת שח"מ ויחידות הבינוי של מרחבי החברה, לאגף ביצוע מרכזי אחד.

 

1949 - תנופת פיתוח של מפעלי מים

שנות ה-40 התאפיינו בהתרחבות פעילותה של "מקורות" ופיתוח מפעלי מים רבים ברחבי הארץ. בתחילתו של העשור השני לפעילותה ושנה לאחר קום המדינה, כבר סיפקה "מקורות" 30 מיליון מ"ק מים שהשקו כ-50 אלף דונם של שטחים חקלאיים באמצעות המפעלים: מפעל הקישון, שסיפק מים לעמק זבולון, למפרץ חיפה, לחיפה ולעמק יזרעאל המערבי; מפעל עמק יזרעאל המרכזי, שסיפק מים לאזור גניגר-תל עדשים, לעפולה, למרחביה ולדברת; מפעל השומרון, שסיפק מים ליישובים פרדס-חנה, כרכור ובנימינה; מפעל בית שאן, שסיפק מים למשקים בעמק; מפעל חולון, שסיפק מים לחולון ולבת-ים; המפעל הדרומי, שסיפק מים לאזור נען, חולדה ולגבעת ברנר (ובהמשך אף לירושלים וליישובי פרוזדור ירושלים); מפעל המים הראשון בנגב, שסיפק מים לישובים בארי, תקומה, אורים, צאלים גבולות ונירים, באמצעות רשת צינורות בקוטר "6.

 

1950 - הקמת חברת הבת שח"מ

שח"מ החלה את דרכה כ"מחלקה המכנית" ב"מקורות", שמטרתה ביצוע תיקונים ועבודות הרכבה בקידוחים ובתחנות שאיבה של "מקורות". בשלהי שנת 1958 החליטה הנהלת "מקורות" לשנות את המבנה הארגוני של המחלקה ולהפוך אותה לחברה. בשנת 1961 נרשמה החברה כחוק והחלה בפעילותה העסקית. במרוצת השנים הרחיבה שח"מ את תחומי פעילותה והחלה לעסוק בתחומים נוספים כגון: עבודות אחזקה ושיפוץ של משאבות מים, דלק וביוב, ייצור של ציוד חשמלי, פיתוח טכנולוגיות מים, הקמת מערכות בקרה אוטומטיות לתפעול מתקני המים של "מקורות", פעילות להגברת המטר, ביצוע עבודות לגורמי חוץ ועוד. במסגרת השינוי המבני שיושם ב"מקורות" החל משנת 2005, מוזגה החברה עם חברת צמ"כ ויחידות הבינוי של מרחבי החברה, לאגף ביצוע מרכזי אחד.

 

1953 - "הקו השני לירושלים"

לנוכח הביקוש הגובר למים בעיר הבירה המתפתחת, הניחה "מקורות" את "הקו השני לירושלים". הקו, בקוטר "24, יצא מאזור רחובות-נען ועבר באזורים הרריים: מחולדה דרך כפר-אוריה ואשתאול, ובהמשך לאורך הכביש החדש שנסלל מרמת רזיאל עד לשכונת עין כרם. סמוך לתחנת חולדה עתיד לעבור גם "הקו החמישי לירושלים", שבנייתו אמורה להסתיים בעשור השני של שנות האלפיים. "הקו השני לירושלים" מספק כ-10 מיליון מ"ק מים בשנה.

 

1954 - הקמת מאגר תקומה

המאגר, בנפח של 200,000 מ"ק, נבנה במסגרת הקמת הקו המזרחי של מפעל "ירקון נגב", שנחנך שנה מאוחר יותר. בשנת 1989 הוקם מאגר תקומה ב, בנפח של 100,000 מ"ק, כחלק ממפעל "הקו השלישי לנגב", שהוקם באותה שנה. בעקבות גידול בצריכת מי השפד"ן (שפכי גוש דן) המטוהרים, הוחלפו בשנת 1994 השימושים של שני המאגרים: המאגר הראשון הגדול יותר הוסב להובלת מי השפד"ן המטוהרים, והמאגר השני הקטן יותר הוסב להובלת מים שפירים.

 

1955 - חנוכת מפעל "ירקון נגב מזרחי"

המפעל נחשב לגדול מפעלי המים שבנתה "מקורות" בשנות ה-50. זהו המפעל הראשון של "מקורות" שנייד מים מאזור אחד לאזור שני בארץ: ממעיינות הירקון שבראש העין ועד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון-מערבי. המפעל כלל קו מים באורך 108 ק"מ (בקוטר "66 לאורך 95 ק"מ; ובקוטר "48 לאורך 13 ק"מ), 3 תחנות שאיבה תת-קרקעיות, 9 מנועי דיזל ימיים 2,080 כוח סוס כל אחד, מנועי חשמל, מכלי סולר ומזוט, בריכות ויסות בנפח כולל של 350,000 מ"ק ומתקנים נלווים רבים נוספים. עלות הקמתו נאמדה ב-45 מיליון ל"י. "מקורות", חברת המים הלאומית, תרמה לבניין הארץ ולהפרחת השממה: מפעל "ירקון נגב" מפרה עד עצם היום הזה את אדמות הנגב ודרום הארץ, ומספק לאזורים אלה מים לשתייה ולהשקיה באמצעות מערכת המים הארצית.

 

1958 - הקמת חברת הבת "ורד" (W.R.D-Water Resources Development)

חברת הבת "ורד", ובשמה המשפטי "פ.מ.מ - פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ בע"מ)", הוקמה על-ידי חברת "מקורות" בשותפות עם ממשלת ישראל, במטרה לפתח מפעלי מים בארצות מתפתחות. החברה פעלה רבות ביבשות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה, תוך שהיא ממנפת את הידע ההנדסי והטכנולוגי של חברת "מקורות". בשנת 1972 נרכשה "ורד" על-ידי חברת "סולל בונה (ארצות חוץ בע"מ)".

 

1958 - חיבור מערכת אספקת המים של תל אביב

עם הנחת הקו המזרחי של מפעל "ירקון-נגב" בשנת 1955, החל יישום השלב הבא של המפעל: הנחת הקו המערבי. הקטע הראשון של הקו המערבי יצא מתחנת ראש העין, המשיך לאורך מסילת הרכבת שעברה במקום, עשה פנייה של 90 מעלות, המשיך לכיוון אוניברסיטת בר-אילן וירד דרומה לאורך תוואי כביש גהה (שהיה בתכנון מתקדם באותם הימים), עד לחולות העיר ראשון לציון. מול אוניברסיטת בר-אילן חובר הקו המערבי של מפעל "ירקון-נגב" למערכת אספקת המים של תל אביב. עיריית תל אביב הפעילה באותם ימים קידוחים מקומיים והניחה צינור "48, שיצא מבר-אילן והגיע עד לבריכת "ארלוזורוב", בריכת אגירה בנפח של 25,000 קוב. הקו המערבי הגדיל את כמויות המים שהגיעו לתל-אביב ושיפר את איכותם. בשנות ה-60 שודרגה מערכת אספקת המים לתל אביב, עם חיבור הקו המערבי של מפעל "ירקון-נגב" לצפון העיר. המים הוזרמו בכוח הכבידה לבריכות צהלה, דרך צינור בקוטר "40 ובאורך של 4.5 ק"מ. לנוכח גידול האוכלוסייה בתל אביב ובדרום הארץ תוכנן באותן שנים קו מים נוסף: קו "דן", בקוטר "70 ובאורך 11 ק"מ. הקו, שבנייתו הושלמה באמצע שנות ה-60, תגבר את אספקת המים לתל אביב והגדיל את כמויות המים שזרמו דרומה.

 

1958 - מפעל נחל שקמה

מפעל לתפיסת שיטפונות נחל שקמה שיובליו מגיעים מדרום הר חברון. השיטפונות נאצרים באמצעות סוללה המקיפה מאגר וסכר עם מיגלש למים העודפים לפני הישפכם לים באזור חולות זיקים. לאחר שקיעת הסחף, נשאבים מי השיטפונות להחדרה לחולות שמצפון למאגר לצורך העשרת מפלס מי התהום של אקוות החוף.

 

1959 - חקיקת חוק המים

בשנת 1959 נחקק חוק המים בישראל. הצורך בחוק נבע מההכרה שהמים הם אמצעי ייצור, ובשל היותם משאב במחסור יש להסדיר את חלוקתם בצורה היעילה וההוגנת ביותר לצורכי התושבים ולפיתוח המדינה. חוק המים קובע כבר בראשיתו כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, ניתנים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ...", וכי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה". בהתאם להוראות חוק המים משמשת "מקורות" כספק מים. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1961, הכירה כנסת ישראל ב"מקורות" כרשות המים הארצית, בהתאם לחוק המים. מתוקף תפקידה זה אחראית "מקורות" על מפעל המים הארצי, הוא "המוביל הארצי", על ניהולו, על אספקת מים באמצעותו, על שיפורו, אחזקתו ועל כל פעולה אחרת הדרושה לאספקת מים ממנו.

 

1961 - הקמת הענף להגברת המטר

כבר בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה, החלה "מקורות" לבצע ניסויים שנועדו לגרום לעננים להוריד יותר גשם מעל אגני הניקוז של הכנרת. 12 שנה מאוחר יותר הקימה "מקורות" את הענף להגברת המטר כחלק מחברת שח"מ. הפעילות להגברת הגשם נעשית מדי שנה בחודשים נובמבר – אפריל, כאשר התנאים המטאורולוגיים מאפשרים זאת (עננים, כיווני רוחות וטמפרטורות ענן מתאימות). עדיפות גבוהה ניתנת לזריעת עננים מעל אגן ההיקוות של הכנרת, וזריעה מעל אקוויפר ההר היא בעדיפות שנייה. פעילות הזריעה מתבצעת באמצעות מטוסים ותנורי קרקע. כאשר צופי מכ"מ הגשם, הממוקם בנמל התעופה בן-גוריון, מבחינים במשקעים בדרכם לאזורי המטרה, הם מזניקים מטוסים בעלי מבערים מיוחדים ומדליקים תנורים קרקעיים הזורעים בעננים חלקיקים של יודיד הכסף. חלקיקים אלה מהווים גרעיני קיפאון יעילים המזרזים את תהליך יצירת המשקעים. על-פי ניסויים סטטיסטיים, מגבירה הזריעה את כמות הגשם בצפון בכ-13% בממוצע רב-שנתי. מחישובים הידרולוגיים עולה שבעקבות כך מתווספים כל שנה כ-60 מיליון מ"ק למשק המים, בעלות של כ-10 אגורות למ"ק. עלות זו שוות ערך לכ-5% בלבד מעלות התפלת מי ים. פעילותה הייחודית של "מקורות" בתחום הגברת המטר זכתה להכרה בינלאומית של הקהילה המדעית. מדינות רבות בעולם פונות לענף לקבלת ייעוץ, והחברה ביצעה פרויקט דומה לפרויקט הישראלי באיטליה.

 

1961 - השלמת קו "ירקון-נגב מערבי"

עם הנחת קו "ירקון נגב מערבי" הושלמה בניית מפעל "ירקון נגב". הקו יצא ממעיינות הירקון והמשיך דרומה לאורך תוואי כביש גהה (שהיה בתכנון מתקדם באותם הימים) עד לאגם זֹהר. בעקבות הלקחים שהופקו מהנחת הקו המזרחי הוחלט לשדרג את הקו המערבי והוא נבנה בקטרים גדולים יותר ("70) ומבטון חזק יותר. אורך "הקו המערבי": 66 ק"מ.

 

1964 - השלמת בנייתו של גדול מפעלי הפיתוח בישראל – "המוביל הארצי"

תכניות ההקמה של "מפעל הירדן", לימים "המוביל הארצי", אושרו בממשלה בשנת 1956. בשנת 1959 החלה בנייתו, שנמשכה 5 שנים. עלות הקמתו הייתה כ-420 מיליון ל"י (כ-140 מיליון דולר בתעריפי אותם הימים). בתהליך הקמתו הושקעו כ-2.5 מיליון ימי עבודה, הועסקו למעלה מ-4,000 עובדים, נחפרו כ-7 מיליון מ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון מ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה. אורכו של "המוביל הארצי" כ-130 ק"מ. בנייתו השלימה את מערכת המים הארצית. עם הפעלת המוביל הוקצו כ-80% מהמים שזרמו בו לחקלאות וכ-20% למי שתייה. בתחילת שנות ה-90 כבר סיפק "המוביל הארצי" כמחצית ממי השתייה בישראל, מצפון הארץ ועד לפאתי הנגב. בשנת 2004 נשאבה כמות שיא של מי כנרת אל "המוביל הארצי": כ-527 מיליון מ"ק.

 

1964/5 - בניית "המוביל המלוח"

המפעל תופס מי מעיינות מלוחים במיוחד המתנקזים לכנרת, במטרה להוריד את רמת הכלורידים (מליחות) של המים המסופקים ל"מוביל הארצי", ובכך גם לשמור על האקולוגיה של הכנרת. אורך המפעל להטיית המעיינות המלוחים כ-22 ק"מ, והוא עובר במקביל לחוף המערבי של הכנרת, ממעיינות נור (טבחה) ועד דרומית לשפך הכנרת לירדן. בתחילה, קלט המפעל מעיינות מלוחים בלבד, אך ייעודו שונה וכיום הוא קולט גם את שפכי היישובים הנמצאים לאורכו, כדי למנוע את זיהום מי הכנרת. בשלב הראשון נקלטו שפכי טבריה, גינוסר ואתרי הנופש הנמצאים לאורך החוף המערבי. במהלך השנים נוספו תורמים גדולים כמו צפת ומגדל. לנוכח הכוונה להגדיל את הזרמת כמויות המים המליחים העוברים דרכו, החלה "מקורות" ביישום תכנית מקיפה לשדרוג המפעל בשלושה שלבים: הפרדת רשתות בין מים מליחים לביוב וקולחין; החלפת קטעים במפעל מתעלה לצינור; הזרמת מים מליחים בריכוזים שונים בקווים נפרדים, כדי לאפשר בעתיד התפלה. במהלך 40 שנות הפעלתו מנע המפעל את חדירתם של כ-2 מיליון טון כלורידים למי הכנרת.

 

1965 - מתקן התפלה משולב באילת

הקמת מתקן להתפלת מים ים, משולב עם תחנת הכוח באילת בשיטת הזיקוק הרב-שלבי.

 

1967/8 - הקמת מפעל נחלי מנשה

חברת "מקורות" הקימה את מפעל נחלי מנשה שבאזור רמת מנשה במטרה לתפוס את מי השיטפונות הזורמים בנחלים היורדים מרמת מנשה: דליה, תנינים (וביובלו - נחל סנונית) ועדה (וביובלו – נחל ברקן). המפעל אוסף את המים אל תעלת הטיה משותפת. בדרך מערבה נאספים גם מי נחל משמרות. מתעלת ההטיה זורמים המים בכוח הכבידה למאגר תת-קרקעי בחולות קיסריה. לאחר החדרת מי הנגר העילי שואבת "מקורות" את המים באופן קבוע על-פי צורכי האזור ועל-פי מדיניות הצריכה הארצית.

 

1969 - קידוחים ראשונים ברמת הגולן

בתום מלחמת ששת הימים החלה "מקורות" בהתארגנות לאספקת מים להתיישבות היהודית החדשה ברמת הגולן. בשלב הראשון הקימה "מקורות" תוך זמן קצר ביותר מפעל ש"דחף" מים מהכנרת לרמה דרך תחנה בצומת קורסי. בשלב השני ביצעה "מקורות" קידוחים מקומיים ברחבי הרמה, כדי למצוא מקורות מים נוספים לצורכי ההתיישבות והחקלאות באזור.

 

1969 - הקמת מפעל השפד"ן

מפעל השפד"ן (שפכי גוש דן) הוקם על מנת לטפל בשפכי הערים שבאזור גוש דן. הוא נמצא בבעלות "איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה", חברות בו שבע עיריות ומחוברים אליו יישובים נוספים. חברת "מקורות" אחראית על הפעלת המט"ש (מכון טיהור שפכים) ועל החדרת הקולחין למי תהום באמצעות שדות החדרה לצורך סינון טבעי ושיפור איכותם. את המים המושבים מפיקה "מקורות" באמצעות קידוחי שאיבה ומספקת אותם לנגב באיכות המתאימה להשקיית גידולים חקלאיים ללא הגבלה (טיפול שלישוני). בראשית דרכו של המפעל, התבצע הטיפול בשפכים באגני חמצון. עם הרחבת המפעל וצירופן של ערים נוספות, אומצה שיטת טיפול מתקדמת יותר, הדורשת שטחים מצומצמים בהרבה: בוצה משופעלת. המט"ש נחשב לגדול ולמתקדם מסוגו במזרח התיכון, ומטפל בכ-130 מיליון מ"ק שפכים בשנה.

 

1970 - חנוכת תחנת "מנשה"

תחנת "מנשה" היא תחנת השאיבה הראשונה שנכנסה לפעולה לאורך "המוביל הארצי", במטרה להגביר את כושר הזרימה וההולכה של המים לדרום הארץ. באותה שנה הושלמה בנייתן של תחנות ראשון לציון וצומת זהר. יחד איתן נכנסו לפעולה בזו אחר זו תחנות מבטחים וטל-אור.

 

1970 - טיפול ביולוגי באמצעות דגים

במטרה לשפר את איכות מי "המוביל הארצי", פיתחה "מקורות" מאז שנות ה-70 שיטה ל"טיפול ביולוגי" במטרדים כמו אצות, חלזונות ובעלי חיים זעירים המצויים במים. יצורים אלו מתרבים בתוך המאגרים, מזהמים ומעכירים את המים ומוסיפים להם ריח וטעם לוואי לא רצויים.

הטיפול מתבצע באמצעות דגים הממלאים את תפקיד "הסניטרים", ומבוסס על עקרונות תורת האקולוגיה. על-פי תורה זו המטרדים השונים הקיימים בגופי המים הם חוליות במארג המזון המתפתח במים ומהווים מזון טבעי לדגים השונים, כמו דג הכסף ודג הקרפיון גדל-הראש. הדגים "הסניטרים" אוכלים את האצות ואת בעלי החיים מבלי לזהם את המים, ובכך תורמים לשיפור איכות המים של "המוביל הארצי". דגים ויצורי מים אחרים המצויים במאגרים ו/או במכשירי בקרת מים מתוחכמים שמפעילה "מקורות", משמשים גם למעקב רציף אחר האיכות התברואתית של המים המסופקים לשתייה. "מקורות" הייתה חלוצה עולמית בפיתוח שיטת הטיפול הביולוגי באמצעות דגים וביישומה.

 

1978 - מתקן להתפלת מים מליחים באילת

הקמת מתקן להתפלת מי קידוחים מליחים בשיטת האוסמוזה ההפוכה - לראשונה בישראל. המתקן קיבל את מי הקידוחים של סבחה א', צפונית לאילת, והחליף את מתקן התפלת מי הים שהוקם ב-1965.

 

1979 - "הקו השלישי לירושלים"

לנוכח התרחבותה של ירושלים והצורך בהגדלת כמויות המים לעיר הבירה, הניחה "מקורות" את "הקו השלישי לירושלים". הקו, שיצא מתחת לכסלון שבהרי יהודה, הונח במקביל ל"קו השני". אורך הקו 20 ק"מ וקוטרו "36. "הקו השלישי לירושלים" מספק כ-14 מיליון מ"ק בשנה.

 

1984 - חנוכת מפעל "תשלובת הקישון"

המפעל, שהוקם בבעלות משותפת של "מקורות" וחקלאי עמק יזרעאל, נועד לחסוך כ-20 מיליון מ"ק מים לשנה מ"המוביל הארצי" על-ידי שימוש חלופי בשפכים מטוהרים (קולחין) שיסופקו להשקיה. מטרת המפעל להשתית את אספקת המים על מקורות המים שבאזור ולשפר את כושר האספקה שלו בימי שיא. "תשלובת הקישון" הוא כיום מפעל ההשבה השני בגודלו בישראל. הוא משיב את מי הקולחין של מט"ש חיפה ומט"ש עפולה לצורכי השקיה חקלאית בלתי מוגבלת בעמק יזרעאל. כן קולט המפעל מי שיטפונות הנאגרים באגם כפר ברוך. צריכתו השנתית נאמדת כיום ב-28 מיליון מ"ק.

 

1986 - הפעלת טורבינה הידרואלקטרית המייצרת חשמל באנרגיה נקייה

"מקורות" החלה בהפעלה של טורבינה הידרואלקטרית בתחנת "כפר ברוך". הטורבינה ניצלה את עודפי לחץ המים של "המוביל הארצי" ובכך ייצרה חשמל בהיקף של כ-2.5 מיליון קוט"ש באנרגיה נקייה. באותה שנה הופעלה על-ידי "מקורות" בקידוח "מענית 4" טורבינה המנצלת עודפי לחץ מים בהחדרת המים לקרקע בהספק נמוך יותר. בשנת 2006 הועברה הטורבינה מתחנת "כפר ברוך" לתחנת "כפר יהושע". הטורבינה מייצרת כיום חשמל בכמות של כ-4 מיליון קוט"ש. התועלת הנובעת מייצור החשמל תורמת להקטנת עלות אספקת המים במפעל וכן לצמצום פליטת גזי חממה בהיקף של כ-2,000 טון בשנה. בכך תורמת הטורבינה להפחתת זיהום האוויר. הפעלת הטורבינה על-ידי "מקורות" מבטאת את מחויבותה של החברה לאיכות הסביבה ולשמירה על ערכי הטבע והנוף.

 

1988 - ארגון מחדש ב"מקורות"

במסגרת השינוי הארגוני שעברה "מקורות", אוחדו יחידות החברה - אספקת מים וביצוע - לשלושה מרחבים גיאוגרפיים: צפון, מרכז ודרום, תוך שינוי הגבולות בין המרכז לצפון. כל מרחב כלל 3-2 יחידות אספקת מים ויחידת בינוי ואחזקה. חבל הירדן הוא היחיד שנותר כיחידה פונקציונאלית, ללא שיוך גיאוגרפי.

 

1989 - חנוכת מפעל "הקו השלישי לנגב"

ייעודו של מפעל זה להעביר את מי השפכים המטוהרים בשפד"ן כמי קולחין מושבים לנגב להשקיית כל סוגי הגידולים החקלאיים, ללא חשש תברואי ללקוח. המפעל החל לפעול במתכונת מצומצמת כבר בשנת 1977. בנובמבר 1989 הוא הופעל במלואו כמערכת משולבת של קווים (הקו הראשי באורך של כ-90 ק"מ ובקוטר "70), תחנות שאיבה ומאגרים. חלק מהמאגרים מיועד לאגימת עודפי המים המושבים במהלך החורף, לצורך הגדלת כמויות המים המסופקות להשקיה בחודשי הקיץ. בשנת ההפעלה הראשונה הוליכה המערכת כ-80 מיליון מ"ק מים מושבים לנגב. 17 שנה לאחר הפעלתה, בשנת 2005, הובילה מערכת הקו השלישי כ-130 מיליון מ"ק מים מושבים ללקוחות תחת מערך ניטור ובקרה נרחב. השבת הקולחין מאפשרת הפניית מים שפירים נוספים לשימושים עירוניים. בכך נותנת "מקורות" מענה לעלייה בצריכת המים בישראל.

 

1994 - "הקו הרביעי לירושלים"

לצורך התחברות למערכת המים הארצית הוקמה מערכת מים נוספת לירושלים כגיבוי למערכות הקיימות – "הקו הרביעי לירושלים". אורך הקו כ-38 ק"מ, והוא תגבר ושיפר את אמינות אספקת המים לעיר הבירה. לאורכו הוקמו 4 תחנות שאיבה (דניאל, לטרון, הלר ושואבה) ו-4 בריכות מים בעלות כושר קיבול של כ-5,500 מ"ק כל אחת. ב"קו הרביעי" נעשה לראשונה שימוש נרחב במערכות ממוחשבות של תפעול, שליטה ובקרה מרכזיים. בטקס חנוכת הקו השתתפו ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל וראש עיריית ירושלים דאז אהוד אולמרט. בימים אלה מקימה "מקורות" את "הקו החמישי" לירושלים, האמור לתת מענה לצורכי העיר במהלך המאה ה-21. הקו, שאמור להסתיים בעשור השני של שנות האלפיים הוא בקוטר "100-80 והוא יזרים לעיר הבירה כ-150 מ"ק מים בשנה.

 

1995 - אספקת מים לממלכת ירדן

במסגרת הסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994 בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, נכלל נספח מיוחד העוסק בקשרי המים שבין שתי המדינות ובסוגיות אספקת המים. על-פי ההסכם סיפקה מדינת ישראל לממלכת ירדן ממעלה סכר דגניה כמות שנתית של 30 מיליון מ"ק, כש-20 מיליון מ"ק הם "מים ירדניים": ממלכת ירדן מעבירה אותם לישראל מנהר הירמוך לאיגום בכנרת בחורף, וישראל מחזירה אותם לממלכה הירדנית בקיץ. בשנת 1997 הסכימה מדינת ישראל להוסיף לכמות השנתית המסופקת עוד 25 מיליון מ"ק מים. כך עומדת כיום הכמות השנתית הכוללת המועברת מ"מקורות" לממלכת ירדן על 55 מיליוני מ"ק.

 

1997 - פריצת דרך בהתפלת מי ים באילת בשיטת האוסמוזה ההפוכה

בשנת 1997 חנכה "מקורות" את מפעל ההתפלה של מי ים בשיטת "האוסמוזה ההפוכה" - סבחה ג'. המפעל זכה לתהודה עולמית הודות לשיטה הייחודית שיושמה בו, לפיה מתפיל המפעל תמהיל של מי ים ורכז הנפלט ממתקני ההתפלה של המים המליחים, ובכך מבטיח עלות נמוכה של תהליך ההתפלה בהשוואה למתקנים בעלי גודל דומה בעולם. מתקן סבחה ג' סיפק בשנה הראשונה להפעלתו 8,000 מ"ק מים מותפלים ליממה. בשנת 1998 הוגדל המתקן לתפוקה של 10,000 מ"ק מים מותפלים ליממה.

טכנולוגיית ההתפלה "האוסמוזה ההפוכה" יושמה לראשונה בארצות הברית בראשית שנות ה-70. "מקורות" חזתה את הפוטנציאל הטמון בתהליך, ולכן פיתחה והתאימה אותו לתנאים הסביבתיים האופייניים לאזור ולצרכים המיוחדים של ים-המלח, הערבה הדרומית ואילת. בשנת 1978 הופעל מפעל התפלה ראשון בשיטה זו, שהתפיל מים מליחים שמקורם בקידוחים - סבחה א'. בשנת 1992, עם גידול הביקוש למים, נבנה מתקן התפלה נוסף בשיטה זו - סבחה ב'.

יכולת הייצור של שני מתקני הסבחה הגיעה ל-36,000 מ"ק מים ביום. לנוכח העובדה שתפוקת מי הקידוחים מוגבלת, נוצר צורך בהפקת מים ממקור נוסף, שיספק את צריכת המים באזור הנחשב ל"בירת הנופש" של ישראל. המשאבים הופנו כאמור לעבר התפלת מי ים סוף. באמצעות שלושת מתקני ההתפלה, מספקת כיום "מקורות" את מלוא צריכת המים באילת, באיכות טובה, באמינות מרבית ובזמינות גבוהה.

 

2004 - הפחתת תכולת בורון במי ים סבחה ג'

לצורך שיפור איכות המים המותפלים והפחתת תכולת הבורון (יסוד כימי) בהם, שידרגה "מקורות" בשנת 2004 את תהליך ההתפלה במתקן סבחה ג' שבאילת. התהליך המשודרג כולל הוספת אמצעים לסילוק בורון מהמוצר על-ידי מערכות משולבות מתקדמות. בשנת 2006 רשמה "מקורות" פטנט על פיתוח חשוב זה לסילוק הבורון.

 

2004 - הקמת מרכז היזמויות הטכנולוגיות WaTech

מרכז היזמות הטכנולוגי הוקם לצורך פיתוח היעילות התפעולית של החברה על-ידי טכנולוגיות מים חדשות ומתקדמות ביותר. באמצעות WaTech מציעה "מקורות" Beta-Site (אתר ניסוי), תמיכה, ניתוח טכנולוגי ופלטפורמה עסקית לגורמים שונים בארץ ובעולם.

2005 - יישום השינוי המבני ב"מקורות"

"מקורות" ביצעה תהליך של ייעול וארגון מחדש שעליו חתמה שנה קודם. במסגרת התהליך התפצלה החברה בהדרגה לקבוצת חברות. בראש הקבוצה עומדת "מקורות אחזקות", שהיא בבעלות מלאה של הממשלה. חברת האחזקות משמשת כחברת אם לחברות הבאות: "מקורות מים" (שעוסקת באספקת מים), "מקורות ייזום" (שעוסקת בפעילות במגזרים תחרותיים במשק המים) ו-"שח"מ מקורות ביצוע בע"מ", שמאחדת את כל גופי הביצוע.

 

2006 - חתימת הסכמים בינלאומיים לשיתוף פעולה

במסגרת פעילותה הבינלאומית חתמה "מקורות" על הסכמים לשיתוף פעולה עם תאגיד הענק "סימנס", עם חברות המים של מלבורן וסידני אוסטרליה ועוד. הסכמים אלה מתמקדים בין השאר במחקר, בפיתוח ובשיווק משותפים של טכנולוגיות מים בתחומים: איכות מים, התפלה, טיפול בשפכים, השבת קולחין וביטחון מים. שיתוף הפעולה עם גורמים בינלאומיים שונים מאפשר ל"מקורות" למנף את הידע, הניסיון והיכולות הגבוהות של החברה.

 

2006 - הסמכת מעבדות "מקורות" על-ידי הרשות הלאומית

מעבדות "מקורות" הוסמכו כ"מעבדות מוכרות" על-ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, בהתאם לתקנים בינלאומיים מוכרים ומקובלים. את ההכרה העניק משרד הבריאות לאחר בדיקת המעבדות ונוהלי עבודתן. תהליך הסמכת המעבדות נועד לתת תוקף לאיכות הגבוהה של ביצוע בדיקות המים והשפכים שמבצעת "מקורות" ב-6 מעבדותיה. מדי שנה נערכות במעבדות כ-30,000 בדיקות ונבדקים כ-190,000 פרמטרים של איכות מים.

 

2007 - חנוכת "מתקן הסינון הארצי"

"מתקן הסינון הארצי" של "מקורות" שבאתר "אשכול", הוא מהמורכבים ומהגדולים מסוגו בעולם. המתקן נועד לענות על הדרישות המחמירות של משרד הבריאות, ולשפר באופן מתמיד את איכות מי השתייה המסופקים לתושבי מדינת ישראל.

עם הפעלתו, נכנסה מדינת ישראל לשורה הראשונה של מדינות העולם המערבי מבחינת טיפול באיכות מי השתייה. כושר הסינון של המפעל עומד על כ-450 מיליון מ"ק בשנה.

 

2008 - הפיכת "אגף הביצוע" לחברת בת "שח"מ מקורות ביצוע בע"מ"

במסגרת השינוי המבני ב-2005, אוחדו כל גופי הביצוע של "מקורות" למסגרת רב-תחומית אחת ("אגף הביצוע"). מסגרת זו פעלה כגוף סמך במתכונת "משק סגור" במשך שלוש שנים. לאחר שאגף הביצוע הוכיח את יכולתו, הוא הפך לחברת בת "שח"מ מקורות ביצוע בע"מ".

 

"שח"מ מקורות ביצוע בע"מ", ממלאת תפקיד מרכזי בפיתוח משק המים בישראל ומתמודדת עם אתגרים רבים ומורכבים, תוך שהיא חורטת על דגלה את מחויבותה לאיכות ולחדשנות.

 

עבור לתוכן העמוד